להיות מי שאנחנו

מאת אריאל מילאן כרמלי

כבר משלב מוקדם בחיינו, בבית, בבית הספר ובחברה בכללותה, מלמדים אותנו לסמוך על החוכמה, המוסר והחוקים של אחרים, בעוד השיפוט שלנו נותר בשוליים. המילוי אחר ציפיותיהם של אחרים כדי לזכות באהבה ולא להסתכן בבדידות ופרידה הופך כמעט ל'טבעי'. במובן מסוים, אנו לומדים לא לכבד את הגבולות שלנו ואט-אט מאבדים את הקשר עם החלק החיוני הזה בנו.

בהדרגה, אנו מפחיתים את אמוננו באחרים, אבל בעקרון, אנו מפסיקים לסמוך על יכולת הביטוי שלנו לאהבה ואז אנו עוברים את החיים בחיפוש אחר אנשים עליהם ניתן לסמוך כדי שנוכל סוף סוף להיפתח שוב ולחלוק את המתנות יקרות הערך הטמונות בקרבנו.

באופן טבעי, אנו תרים אחר אנשים המאפשרים לנו לחוש שוב 'שלמים'. למרות שחוויית הפרידה הזו מסבה לנו כאב בחיים, אנו ממשיכים לפתח אינספור אסטרטגיות הממשיכות את תהליך הפרידה הזה. ליכולת שלנו לחוש שלמים במעשים ובבחירות שלנו יש קשר רב לאמון שיש לנו בעצמנו, ברגשות שלנו, בתחושות שלנו ובגופנו.

הסערות היום-יומיות בחיינו המתעוררות כתוצאה ממערכות יחסים, עבודה ומשפחה, ללא ספק רצופות בין היתר בסוגיות לא פשוטות ובכאב אבל נוכל גם בקלות ללכת לאיבוד בדרמה ויש לנו את הנטייה לשמר את הסיפורים חיים. אנו עושים זאת תוך כדי כך שאנו מספרים לעצמנו ולאחרים את סיפורינו, אבל בעצם מתנתקים מהרגשות ומהפחדים האמתיים המסתתרים מאחורי הסיפורים שלנו.

אם כן, על מנת להגן על עצמנו מלגעת בסוגיות האמתיות הקשורות בצרכים שלנו, משחקי כוח ובחששות, אנו נוטים לעטות את ה'אישיות שלנו' ואת ה'אופי שלנו'. (אישיות – פרסונליטי – מקורה במלה היוונית פרסונה שמשמעותה 'מסכה'). זה ללא ספק מעניק לנו תחושה של ביטחון אך גם מגביל את היכולת שלנו לחוות את החיים במלואם. תחזוקת המסכה והאופי שלנו מצריכה רמות אדירות של אנרגיה ואף שמירה על תנוחת גוף מסוימת והצורך 'להיות מישהו'. במהלך תהליך הלמידה והכוונון העדין של אופיינו אנו נוטים לזנוח את מה שלמדנו על היכולת שלנו לדעת מה אנו רוצים או לא רוצים וכמובן, מהי האמת שלנו.

והאמת יכולה להשתנות עם הזמן, פשוט משום שתפישת המציאות שלנו משתנה ואנחנו צומחים. וכאן שוב אומרת לנו החברה שהשינוי הוא שלילי. יותר 'נאות' לדבוק בעבודה שלמדנו עבורה, להישאר במערכת יחסים שמרגישה לא נכונה או להישאר עם חברים למרות שאנו חשים בריחוק הצומח בינינו. ושוב אנחנו לומדים לרמוס ולהתגבר על האינטואיציות והרגשות שלנו וממשיכים לשמר את האישיות הזו.

על מנת להשיב לעצמו את הפתיחות, עלינו ראשית להשיב לעצמנו את הקשר לצרכים, לגבולות ולאמת שלנו. ובפועל עלינו 'לזכות מחדש' בדברים הבסיסיים האלה של 'עצמנו' ולהבין ש'כל מה שמהווה אותנו' שייך לנו. הבחירות שלנו נעשות על ידינו ולא על ידי ההורים או המורים שלנו ועלינו ללמוד לקחת אחריות על הבחירות האלה. למידת המודעות הזו ולמידת היכולת לזהות למה אנחנו זקוקים הם בעצם דברים שאינם רק קשורים ביכולת שלנו לחשוב ולנתח, אלא גם בהבנת התחושות הגופניות שלנו והחזרה לתוך עצמנו. לחוש את עצמנו מחוברים: לאדמה, ללב, לבטן שלנו. לעתים כה קרובות אנו מבינים דרך הראש אבל המציאות שלנו נותרת ללא שינוי פשוט משום שהגוף אינו מסונכרן עם המוח שלנו.

בניית המודעות הזו היא כמובן לא תמיד מסע קל ונוח, פשוט משום שאנחנו מתחילים להרגיש ואנחנו מתחילים לאפשר הצפה של רגשות שלה התנגדנו שנים כדי לא לחוש בכאב. אבל עצם התחושה יוצרת בהירות ורוגע. כולנו חווינו בחיים מצבים שבהם אפשרנו לעצמנו להרגיש לעומק: כאשר אנחנו אכן משחררים ומבטאים את הצרכים והרגשות שלנו בצורה ברורה וכאשר אנחנו פשוט מניחים לעצמנו לצחוק ולבכות עד דמעות.

אנחנו גם מכירים את התחושה והמרחב שנוצרים כאשר אנחנו מאפשרים את הרגשות האלה. אבל בחיי היום-יום שלנו אנחנו מנסים כמעט הכול, רק כדי לא להרגיש באמת. כתוצאה מכך אנחנו פשוט הופכים לקהי חושים כי אנחנו גם לא מאפשרים לשום דבר להיכנס אלינו יותר. בכך שאנו אוטמים עצמנו, אנו בוחרים להיסגר בפני החיים עצמם.

ולמרות זאת, הפתיחות לחיים הינה תכונה שאנו שואפים כל העת להשיב לעצמנו. אנו מכירים את תחושת הפתיחות בגופנו כאשר אנו חשים תחושה של שלמות. גופנו משקף זאת באמצעות המבע, התחושה, והתנועה והסביבה שלנו משקפת זאת באמצעות המשוב שלה.