הילד שבפנים, המבוגר שבחוץ

מאת אריאל מילאן כרמלי

"לידה אחת ניתנה לנו על ידי הורינו. לידה נוספת ממתינה לנו. היא חייבת להינתן לנו על ידי עצמינו" אושו

תרפיית ילדות - פתאום אנחנו לבד 

אחדות ... כל זמן שאנחנו ברחם אימנו אין לנו שום מושג של פירוד. זה משתנה ברגע שאנחנו עוזבים את המקום הזה של סימביוזה. לפתע מגיעה תחושת הפירוד והחיפוש מתחיל- למצוא שוב את ה "חיבור". אנחנו לומדים שיש "אותי" ויש "אותם". רוב חיינו ננסה להשיג מחדש את החיבור האבוד, דרך מערכות יחסים, דרך כמיהה למקומות שונים, חברות, ארגונים.

במהלך חיינו אנחנו נתקלים בסממנים רבים המצביעים על כך שאנחנו לא באמת נפרדים, אלא חלק מהשלם. כמו שאומר אושו- אנחנו טיפה באוקיינוס וגם האוקיינוס עצמו. אך כל זמן שאנחנו לא חווים את זה על בשרנו זה נשאר בגדר רעיון רוחני. תחושת הפירוד מתעצמת כשההורים שלנו והקרובים אלינו מילדות מצפים מאיתנו להיות שונים ממה שאנחנו. וכל הכוונות הטובות מרחיקות אותנו אט אט מעצמנו.

מי זה הילד שבתוכנו?

"תפסיק להיות כזה ילד".... כל כך הרבה פעמים שמענו משפט כזה ואמרנו אותו לאחרים. המשפט הזה טומן בחובו משמעות ניכרת בהבנת האופן בו אנחנו נושאים את הילד שבתוכנו. ילד שלמד מגיל צעיר מאוד מה נכון ומה לא נכון, או חשוב יותר- מה יגרום לו להיות אהוב יותר ואיזו התנהגות תסכן אותו בדחייה או נטישה.

המאמר הזה מוקדש לילד שבתוכנו, כיצד הוא מתגלה, איזה תפקיד הוא משחק בחיינו, וכיצד אנחנו יכולים להתיידד איתו. אחדים לבטח ישאלו מה הטעם ליצור קשר אם מישהו שאפילו אין לו נוכחות פיסית..... והתשובה לכך פשוטה. ל "ילד הנצחי" יש השפעה אדירה על האופן בו אנו מתנהלים בחיים, מחפשים אחר אהבה, מביעים כעס, פחד ומפעילים כח.

נושאים המתקשרים ל ‘primal feelings’, מקורם מוקדם מאוד בילדות ויכולים להתחיל אפילו ברחם, בלידה עצמה וכוללים נושאים התפתחותיים ומאורעות מסוימים עד גיל 10. למרות שמאורעות טראומטיים כמו הריון או לידה קשים עלולים להיות בעלי השפעה מתמשכת, המאמר הזה יתמקד בנושאים ההתפתחותיים המופיעים בתקופה המוקדמת והרגישה של חיינו. נתבונן באופן בו ההתניות שלנו הרחיקו אותנו מטבענו האמיתי ובדרכים רבות אילצו אותנו לשחק תפקידים שונים על מנת להיראות, להיות אהובים, בראש ובראשונה על ידי ההורים שלנו.

ההתניות לוקחות מאיתנו את התמימות

האישיות שלנו מתהווה בעיקר בין הגילאים שנה עד שבע. ומרגע שהיא נטמעת בנו, אנחנו נוטים לייצר מחדש את אותם דפוסי התנהגות שוב ושוב. ההתניות מעצבות את האישיות שלנו.הן מעניקות לנו דמות ודימוי ולרוב גם מרחיקות אותנו ממשהו שהוא כה טבעי בתוכנו, לא נגוע. תמצית מהותנו. אנחנו נוטים לחסות את התמצית הזאת כי אנחנו לומדים שהיא לא מספיק חשובה, לא מספיק אהובה.

כל אחד מוזמן לשאול את עצמו את השאלה: "מהם התנאים שהייתי צריך למלא כדי לקבל את תשומת הלב והאהבה שהייתי צריך על מנת לגדול, להיראות, להיות מוזמן לעולם ולהתקבל על ידיו?" בוודאי נקבל תשובות שונות אך כולן ילמדו אותנו על מה שנדרש לנו על מנת להיות נאהבים, בעיקר על ידי ההורים שלנו.

כשהאינטימיות שלנו עם אימנו משתבשת ואנחנו מרגישים דחויים או לעיתים חווים אפילו עוינות, אנחנו מרגישים לא ראויים לאהבה ולומדים שלבטוח זה מסוכן. אנחנו מגיבים באופן דומה כאשר ההורים שלנו דוחפים אותנו להישגיות, להיות חזקים, לא להפריע או כל דבר אחר שאנחנו צריכים לעשות או לא לעשות בשביל הטובה שלהם.

לעומת זאת, במהות שלנו קיים חלק טבעי ובלתי נגוע המתקשר לעיתים למה שמכונה "הילד המשתאה". הוא נמצא במקור שלנו והוא לא אובד לעולם, אבל נשכח לעיתים. אנחנו יכולים לבוא במגע עם התמימות והפתיחות האלה שבמהות הוויותינו כאשר אנחנו חווים אהבה טהורה, כשאנחנו בחיבור עם הטבע או כשאר אנחנו מביעים את היצירתיות שבנו, כמו מוסיקה או ריקוד.

דרך הפצעים שאנו נושאים משחר ילדותנו, מתהוות השכבות החיצוניות ויוצרות את הזהות המזויפת שלנו ביחד עם כל אותן אסטרטגיות שפיתחנו על מנת להבטיח קבלה ואהבה. מהי הדרך שלי להיות נראה ולקבל אהבה? אולי אני בוחר להתחבא ולחכות שימצאו אותי? או שאני דואג תמיד להיות במרכז ולהראות כמה אני שווה? תהיה הבחירה אשר תהיה, היא נובעת תמיד מ"הילד הפגוע" ומעצבת במהלך הזמן את ה"אישיות השקרית" שלנו.

ואז אנחנו יוצאים לעולם כאשר אנחנו נושאים את האמונות והערכים שאמצנו בצורה עיוורת, מאחר ועשינו זאת בשלב מוקדם מדי של חיינו בלי שהייתה לנו היכולת לבדוק אותם ולהבין אותם באמת. עם המשא הזה אנחנו פוגשים אנשים, מייצרים מערכות יחסים ומתנהלים בחיים המקצועיים והאישיים שלנו.

ללכת מעבר לעבר שלנו

תהליך ריפוי טוב של תרפיית ילדות נותן מרחב מוגן לילד הפגוע שבנו להביע את הכאב והכעס שבו ללא שיפוט. התהליך שואף להעלות על פני השטח את "הכאב המקורי" על מנת שנוכל לעבור דרכו ולהביא בהירות למודעות שלנו. אנחנו שואפים למצוא את הקול שמנחה אותנו , על מנת שנוכל למצוא מחדש את הקול האמיתי שלנו ולאפשר לו להנחות אותנו בחיים. נדרש בפנינו "ליצור" אדם בוגר שמסוגל להכיל את הכאב של הילד. רק כאשר יוכל הילד הפגוע להרגיש בטוח מספיק כדי לחשוף את הכאב והפחדים שלו, הוא יוכל להיפתח שוב, ולשם כך אנחנו צריכים להיות אנשים בוגרים וחזקים דיו.

דרך התהליך הזה אנחנו לומדים לבחון את עצמינו, את ההגנות שלנו. זוהי חקירה חיונית ועמוקה אל תוך העבר שלנו. אנו מתבוננים בתפקידים שהיינו צריכים לגלם כילדים כלפי האמהות והאבות שלנו ואנחנו מגלים איך אנחנו נושאים למעשה את אותם האמונות והערכים כמו ההורים שלנו. התהליך הזה מאפשר לנו לקחת מרחק מההורים שלנו, המרחק הזה הכרחי ומאפשר לנו להסתכל מעבר לקשר הזה, ולקבל את עצמינו כאינדיבידואלים אל מול האנשים החשובים ביותר בחיינו.

לעיתים קרובות, כמבוגרים אנו חשים כעס רב על ידי הילד הפנימי, כלפי ההורים שלנו, על הנטישה, ההתעללות, או המחסור באהבה שחווינו. אף על פי כן, חלק חשוב בתהליך הוא למצוא דרך התייחסות חדשה להורינו בכל מרחק שמרגיש לנו נכון. אבל לכלול את ההורים שלנו בחיינו יהיה הכרחי על מנת לרכוש חוזק וחיבור ממשי לחיים, במקום להישאר תקועים במאבק המתמשך לא להיות כמוהם או לשנות אותם.

המשפחה כמיתוס

בסופו של יום, "משפחה" כמו שאנחנו חווים אותה, היא גם מיתוס במובנים רבים. לעולם אין אמת מוחלטת ביחס למה שקורה. במקרה הטוב תהיה זאת אמת חלקית. היחסים וההיסטוריה של כל משפחה יותר מדי מורכבים ושנויים במחלוקת. אם אנחנו נשארים תקועים בסיפורים של העבר שלנו, לא נוכל להמשיך הלאה בחיינו בחופש ובאהבה. מודעות ופתיחות להתעמת עם העבר שלנו נחוצים על מנת להתקדם לעבר החופש.