הטוטליות שלנו תמיד שם

ממתינה שנתבע אותה מחדש לעצמנו ...
מאת אריאל מילאן כרמלי

במהות, טוטליות היא איכות שכולנו נושאים בקרבנו כפוטנציאל לחיות רגעים רבים יותר במלואם. אך על מנת לחיות את הרגעים האלה בטוטליות עלינו לבצע צעד גדול. זה צעד גדול לתוך עצמנו והוא דורש מאיתנו לשאול שאלות ביחס לאופיינו, לערכים שלנו, למוסר, להישגים ובעצם להביט מאחורי המסכה והחזות ולגלות מה באמת מבטא את "האמת שלנו". כאשר אנו מגלים את "האמת הפרטית" שלנו, נוכל להתחיל לחיות יותר רגעים בטוטליות.

מערכת החינוך הנוכחית שלנו רקובה כי היא מלמדת אותנו לאהוב הצלחה ולא את מה שאנחנו עושים. התוצאה הפכה חשובה יותר מהמעשים.
ג'ידהו קרישנאמורטי

לאורך כל חיינו אנו מוצאים עצמנו במקומות ובמצבים שבהם אנו שואלים "האם אני רוצה להיות כאן" או "האם זה נכון לי?". מה שקורה בקלות הוא שאנחנו נשארים במקום וחושינו מתקהים למרות שבתוך תוכנו אולי מסתתרת תחושה שאומרת לנו שאנו במקום הלא נכון. או שהאמת הפנימית שלנו אומרת שעלינו לומר את הדברים בקול רם. באותם רגעים אנו חשים מנותקים מהאני הפנימי שלנו,מלבנו ואנו מאבדים את היכולת לפעול אינטואיטיבית ולהגיב. ויש די הרבה סיבות טובות מדוע אנו לא מחוברים לאינטואיציה או לא פועלים על בסיסה כשאנו חשים בה.

כבר משלב מוקדם בחיינו, בבית, בבית הספר ובחברה באופן כללי, מלמדים אותנו לסמוך על החוכמה, המוסר והחוקים של אחרים, בעוד לשיקול הדעת שלנו יש מעט מאוד משקל. במובן מסוים אנו לומדים לא לכבד את הגבולות שלנו  ומאפשרים לאנשים להפר אותם במידה כזו שאולי אפילו לא נחוש שה"קו האדום" שלנו נחצה, אלא אם כן נרגיש שמדובר בקרב על הישרדות.

היכולת שלנו להיות טוטליים במעשים ובבחירות שלנו קשורה מאוד לקשר שלנו לגופנו, ולכן לחיים. הדרמות היום-יומיות המתעוררות בחיינו כתוצאה ממערכות יחסים, מעבודה וממשפחה ללא ספק טומנות בחובן סוגיות קשות וכאב, אך נוכל גם בקלות ללכת לאיבוד בסיפור ויש לנו נטייה להמשיך להפיח חיים בסיפורים שלנו.

יש דרכים רבות לחוש בטוטליות שלנו, בעוד כולן מצריכות דרגת כניעה מסוימת. דומה שהכניעה היא פרדוקס לטוטליות, היות שבחברה שלנו יש לה הקשר של "אבדן שליטה" או חולשה. אך במהות, הכניעה משמעותה פשוט להוריד את כל ההגנות ולהיות פתוחים למה שיש. על מנת לעשות זאת עלינו לתת אמון בעצמנו.

יש אמנים מסוגים שונים, כגון מוזיקאים, סופרים, ציירים ורקדנים, ש"הולכים לאיבוד" במושא אהבתם. באובדן הממשי הזה של "האני" האמן נכנע לדבר אשר מניע אותו או כובש אותו לכתוב פיוט או שירה קסומים, או לרקוד ריקוד שנראה כמו נס קטן בתנועה.

צורה אחרת של טוטליות מתעוררות בנו כשאנחנו נעים עם מה שאנחנו מרגישים ויודעים מה נכון לנו והיכולת להיות טוטלי בביטויה. את הקשר הזה ניתן לבטא באמצעות צחוק, שפשוט כובש אותנו, וכמו כן, כאשר אנחנו לא מתעלים את הכעס שלנו אלא פשוט מבטאים אותו בטוטליות, ללא מעצורים. כמו כן כשאנו עושים זאת, חלה בתוכנו התרחבות. כאשר אנו מאפשרים ליגון ועצב לכבוש אותנו ולתת להם להיות במלוא עצמתם אנחנו מתרחבים. בזמן הטוטליות יש קשר מלא בין התודעה והגוף שלנו באמצעות התחושות הפיזיות ואנו חשים ב"שלמות".

אך לרוב, אנו נוטים לעטות את האופי והאישיות שלנו (אישיות – פרסונליטי – מקורה במלה היוונית פרסונה שמשמעותה 'מסכה'). זה ללא ספק מעניק לנו תחושה של ביטחון אך גם מגביל את היכולת שלנו לחוות את החיים במלואם. תחזוקת המסכה והאופי שלנו מצריכה רמות אדירות של אנרגיה ואף שמירה על תנוחת גוף מסוימת והצורך "להיות מישהו". במהלך תהליך הלמידה והכוונון העדין של אופיינו אנו נוטים לזנוח את מה שלמדנו על היכולת שלנו לדעת מה אנו רוצים או לא רוצים וכמובן, מהי האמת שלנו.

והאמת יכולה להשתנות עם הזמן, פשוט משום שתפישת המציאות שלנו משתנה ואנחנו צומחים. וכאן שוב אומרת לנו החברה שהשינוי הוא שלילי. יותר "נאות" לדבוק בעבודה שלמדנו עבורה, להישאר במערכת יחסים קבועה גם אם היא לא נכונה לנו יותר או לדבוק באותם חברים למרות שאנו חשים בריחוק הצומח בינינו. ושוב אנחנו למדנו לרמוס ולהתגבר על האינטואיציות והרגשות שלנו וממשיכים לשמר את האישיות הזו.

על מנת להשיב לעצמו את הטוטליות שלנו, עלינו ראשית להשיב לעצמנו את הקשר לצרכים, לגבולות ולאמת שלנו. ובפועל עלינו "לזכות מחדש" בדברים הבסיסיים האלה של "עצמנו" ולהבין ש"כל מה שמהווה אותנו" שייך לנו. הבחירות שלנו נעשות על ידינו ולא על ידי ההורים או המורים שלנו ועלינו ללמוד לקחת אחריות על הבחירות האלה. למידת המודעות הזו ולמידת היכולת לזהות למה אנחנו זקוקים הם בעצם דברים שאינם קשורים אך ורק ביכולת שלנו לחשוב ולנתח, אלא גם בהבנת התחושות הגופניות שלנו והחזרה לתוך עצמנו. לחוש את עצמנו מחוברים: לאדמה, ללב שלנו, לבטן שלנו. לעתים כה קרובות אנו מבינים דרך הראש אבל המציאות שלנו נותרת ללא שינוי פשוט משום שהגוף אינו מסונכרן עם המוח שלנו.

כאשר תחושו משהו לעומק ובאינטנסיביות, תבחינו שהתחושה הזו, מוזרה עד כמה שתהיה, מביאה עימה לחייכם סדר חדש ובהירות.
ג'ידהו קרישנאמורטי

בניית המודעות הזו היא כמובן לא תמיד מסע קל ונוח, פשוט משום שאנחנו מתחילים להרגיש ואנחנו מתחילים לאפשר הצפה של רגשות שלה התנגדנו שנים כדי לא לחוש בכאב. אבל עצם התחושה יוצרת בהירות ורוגע. כולנו חווינו בחיים מצבים שבהם אפשרנו לעצמנו לחוש כאב: כאשר אנחנו אכן משחררים ומבטאים את הצרכים והרגשות שלנו בצורה ברורה וכאשר אנחנו פשוט מניחים לעצמנו לצחוק ולבכות עד דמעות. אנחנו גם מכירים את התחושה והמרחב שנוצרים כאשר אנחנו מאפשרים את הרגשות האלה. אבל בחיי היום-יום שלנו אנחנו מנסים כמעט הכול, רק כדי לא להרגיש. כתוצאה מכך אנחנו פשוט הופכים לקהי חושים כי אנחנו גם לא מאפשרים לשום דבר להיכנס אלינו יותר.

אם אתם גוף חי, איש לא יוכל לומר לכם כיצד לחוות את העולם. ואיש לא יוכל למור לכם מהי האמת כי אתם חווים אותם בעצמכם.
סטנלי קלמן

דרך יעילה במיוחד להתחבר בחזרה לאמת שלנו היא באמצעות ההתחברות לגוף. הגוף נושא בתוכו ידע עצום, הגוף יודע וזוכר, וכשאנו מתחברים לגוף אנו מתחברים לאמת העמוקה ביותר שלנו.
ישנן דרכים ושיטות רבות להתחבר לגוף. אחת הדרכים שאני מצאתי כיעילה במיוחד היא "נשימת Pulsation", שבה אנחנו חוברים לגוף ומתחילים להרגיש את התחושות שמתעוררות. בה בעת, אנחנו נשארים מודעים לגמרי למה שקורה לנו ואנחנו לא נסחפים למצב של הזיה או טראנס. נוכל להמשיך להיות מודעים למה שקורה בתוכנו מבלי שנשלוט ברגשות שלנו אלא פשוט נאפשר לעצמנו להרגיש אותם.

באמצעות תהליכים שמשלבים  נשימה  או עבודה על הגוף באופן כללי, יכולים אנשים לחבור שוב לגופם. ובאמצעות חיבור זה של גוף וחשיבה נוכל להחזיר לעצמנו שוב את "עצמנו". נוכל להבין את האנרגיות השונות הזורמות מבעדנו ונלמד לשחרר את ההגנות שאנחנו לא ממש זקוקים להן. ככול שנלמד לשחרר יותר מההגנות הבלתי רצויות הללו, כך נתחבר יותר ל"עצמנו", ומתוך החיבור הזה תצמח היכולת להיות טוטליים יותר במעשינו. הטוטליות הזו יכולה לקבל ביטוי במערכות היחסים שלנו, בעבודה ואפילו בזיהוי האהבות האמיתיות שלנו.